לפני שבועיים אני חוזר הביתה, ונסטנה יושבת ליד השולחן, עיניה במקום רטוב
אני פונה אליה. מה, אני אומר, קרה? היא נותנת לי בשקט את הטאבלט, ויש תמונה: ילדים, בן חמש עשרה, ומורה איתם.
סאנצ ‘ קה … מה אתה מסתכל?
היא שאלה איך היא פגעה בראש עם שק. לקחתי טאבלט, אני מסתכל על דירות דיסקרטיות. אף אחד לא מסתכל עליי, בסדר? אף אחד. שום דבר במקלחת לא התעורר. החזרתי לה את הטאבלט ובשתיקה למטבח, למקרר. הוצאתי בקבוק, טפטפתי חצי כוס, שתיתי. אני חושב שאנחנו צריכים את כל זה? למה לענות את עצמך ככה? נסטקה באה מאחור, מתכרבלת ואומרת:
אף אחד לא הסתכל עליי. אולי אנחנו לא צריכים, אה? בואו ננסה שוב בעצמנו…
בכל אופן, השתכרתי לאבק באותו ערב. בבוקר הוא ברח לעבודה עד שנסטקה התעוררה. ולא הלכתי לארוחת צהריים. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. היא מסתכלת כאילו אני אקח את זה עכשיו ואפתור את זה, בסדר? אני לא אחליט! אני לא יודע איך להחליט. – סניה כבר צרחה בלחש.
אריקה קמה בשקט ונכנסה למטבח. נכון, היא לא צריכה לראות דירות דיסקרטיות. וסנקה לא צריכה לראות. זה שלנו איתו. הושטתי יד לבקבוק החצוי שעמד על השולחן, אבל סניה הניפה את ראשה בשלילה.
אני לא רוצה יותר. – הוא שתק. הוא בא מהעבודה, אבל נסטקה לא מסתכלת עלי. נעלבתי. אני אליה והיא רק בוכה וזהו. אז שדדתי אותה, הושבתי אותה על ברכיי, ושאלתי אותה ישר: “נאסט, אתה רוצה את זה?».
דירות דיסקרטיות שתקו זמן רב, חמש דקות
אני לא יודע.
אנחנו הולכים לבית היתומים מחר, כבר לקחתי חופש.
היית רואה כמה היא שמחה. אני לא עושה את זה, אבל אני יודע. נסטקה לא ישנה בלילה ולא נתנה לי. רק אני מתחיל לנמנם, היא מושכת את ידי. “סאנצ’ קה, ואם מישהו יאהב את זה?ואם אף אחד לא יאהב את זה?”ואם לא יתנו לנו” ועוד מאה שאלות. בבוקר הייתי מוכן לוותר על הטיול, אבל הסתכלתי בדירות השמורות המאושרות שלה והתפטרתי. היא שתקה כל הדרך לעיר כשהביטה מבעד לחלון וכמעט נרדמתי כמה פעמים. אבל בסופו של דבר הגענו. נסטקה ראתה את השער, החווירה, העיניים מפוחדות. אבל אני כבר לא שם לב, לשבח את ידה וללכת, ישירות למנהלת בית היתומים של זה. שם, בכניסה, השומר פגש אותנו, דוד קוליי קרא לנו, איש טוב. המנהלת, היא אומרת, עדיין לא, בקרוב. אז אתה שותה את השחף שלי, חכה. וכך הוא דיבר עם נסטקה, הרגיע שאני מסתכל, והיא כבר מחייכת בכוח.
אתה-אומר-דיטנקה להשגיח על עצמך, נכון?
שנינו הנהנו, והוא בוא נשפך את הזמיר. ילדים, הם אומרים, יש להם כאן טוב, נשמה. הם עושים את זה בלי זה, אבל כדי להתעסק ברצינות, אז זה לא במחשבות. ובכן, תן לנו למכור את כולם. הוא יגיד משהו טוב על כל אחד, לכל אחד יש מאפיין קצר, אבל תמציתי, הוא יגיד. בקיצור, כשהגיעה המנהלת, כבר ידענו על כולם. נסטקה נרגעה לגמרי, הפסיקה לרעוד, ונכנסנו בביטחון למשרד של המנהלת. הדודה הייתה נורמלית, הקשיבה לנו היטב, הביטה בניירות, והובילה אותנו קודם לצעירים. יש להם שם ילדים מגיל שלוש, והנה היא החליטה להראות לנו את קבוצת הפעוטון הזו. נכנסנו, הסתכלו ויצאו בלי לומר מילה. נאסטקה, כמו כל דבר, היד שלי קפצה, אבל היא נראית נחושה. המנהלת הביטה בנו, הבינה הכל נכון והובילה אותנו לקבוצה הבאה.
כאן הילד לא היה כל כך שקט. כולם ממהרים, צועקים, דוחפים, חולקים משהו. ברגע שנכנסנו, ראיתי אותו מיד. ילד בן שבע, רזה, בלונדיני עמד מול ילד מבוגר והביט בו ישר בעיניים. סוג של ויכוח שיש להם על משהו. ואז הקטן לא מוותר, והבכור לא מעז. אני מסתכל על נסטקה, והיא לא מסיטה את עיניה מאותו ילד.
“זו וניה”, אמרה המנהלת. – ילד טוב, רק ילד רע מאוד. קצת, מיד לריב. אבל זה יעבור עם הגיל. וכך מנומס מאוד, קורא הרבה, עוסק בספורט.
אפשר לדבר איתו?
בטח. לא לכולם. אתה במשרד שלי חכה, אני אביא אותו.
ישבנו במשרד כמו מחטים, חיכינו שהמנהלת תוביל את וניו. הבאתי.
דירות דיסקרטיות נפתחו, ולבי נשמע בעקבי, ונסטקה, להיפך, יושבת, מחייכת.
וניה, תכירי, זה הדוד סשה והדודה נסטיה, הם מאוד רוצים לפגוש אותך.
למה? – וניה הביטה בנו בלי שום אמון.
איך תענה על שאלה כזו? נאסטקה מביטה בי בחוסר אונים, אני בוונקה. והוא הטה את ראשו בעקשנות והסתכל ישר לתוך עיניי. הבנתי שאי אפשר לעקם את הנשמה, צריך לדבר כמו שהוא.
אנחנו מחפשים את הבן שלנו.
אני לא הבן שלך.
אבל אתה יכול להיות. אם תרצה.
למה אתה רוצה? הוא הפנה את מבטו אל נסטקה. עיניה רטובות, פניה למעלה, היא מחזיקה דמעות. היא התמודדה עם עצמה ואמרה בפשטות.
בית ללא ילדים עומד ריק, דומם כאילו. אנחנו באמת רוצים תינוק.
למה? – וניה עמדה כל כך מתוחה, כאילו משהו כל כך חשוב תלוי בתשובתנו, שחשוב יותר ושום דבר לא. אולי זה היה. – סניה קמה מהשולחן. – בוא נעשן, אני לא יכול לעשות משהו.
